החלטה בתיק רע"ב 6803/04

המשנה לנשיא א' מצא:

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיו התקבל ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים שהורתה (ברוב דעות) על שחרורו על-תנאי של המבקש ממאסרו. הגענו לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה מגלה עילה משפטית למתן רשות ערעור. להלן טעמינו.

2.        המבקש הוא אזרח ישראלי שבשנת 1972 ירד לארצות-הברית. במהלך השנים 1997-1994, במסגרת חברה עסקית שניהל בניו-יורק, הוציא המערער מבנק אמריקאי - באמצעות דיווחים כוזבים ומצגי שווא על היקף עסקי החברה - סכום כולל של כ-115 מיליון דולר. ביום 28.9.1997, משנחשפו מעשי המרמה שלו ובטרם נפתחה נגדו חקירה פלילית, נמלט המבקש לישראל. ביום 28.5.1998 הוגש נגד המבקש, בהיעדרו, כתב-אישום לבית-משפט בניו-יורק והוצא צו למעצרו. ביום 27.9.2000 ביקשה ארצות-הברית מישראל להסגיר את המבקש לידיה, במטרה להעמידו לדין על עבירתו, תוך שהתחייבה (כדרישת סעיף 1(א) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954) להחזירו לנשיאת עונשו בישראל. ביום 26.3.01 הכריז בית-המשפט המחוזי בירושלים על המבקש בר-הסגרה וביום 10.6.01 הוסגר המבקש לארצות-הברית. המבקש הואשם לפני בית-משפט במדינת ניו-יורק בביצוע עבירה פדראלית שעניינה מרמה כלפי בנק; ומשהודה בעובדות כתב-האישום, הרשיעו בית-המשפט בעבירה שבה הואשם. בית-המשפט האמריקאי דן את המבקש ל-136 חודשי מאסר ול-36 חודשי מבחן. כן חייבו לפצות את הבנק המתלונן בסך 87 מיליון דולר, המהווה הפרש בין שלל המרמה לבין הסכום שעלה בידי הבנק להשיב לעצמו מתפיסת ומימוש נכסי וזכויות החברה, שבמסגרת ניהולה ביצע המבקש את מעשי המרמה כלפי הבנק.

3.        ביום 5.9.02, ובהתאם להתחייבותה, החזירה ארצות-הברית את המבקש לנשיאת עונשו בישראל. לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ציווה בית-המשפט המחוזי, כי חלף תקופת המאסר (בת 136 חודשים) שגזר עליו בית-המשפט בארצות-הברית, על המבקש לרצות חמש שנות מאסר, בניכוי התקופות שבהן היה נתון במעצר עד לגזירת עונשו ותקופת המאסר שהספיק לרצות עד למתן הצו. בקשת היועץ המשפטי התבססה על סעיף 10 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כנוסחו במועד שבו הוכרז המבקש בר-הסגרה. יצוין כי ביום 24.5.01 - היינו לאחר שהכרזת המבקש בר-הסגרה הפכה חלוטה, אך עוד בטרם הוסגר לארצות-הברית - תוקן נוסחו של סעיף 10. בנוסחו המקורי קבע סעיף 10 לאמור:

עיקר תיקונו של הסעיף (ביום 24.5.2001) - שעם תיקונו הפך לסעיף 10(א) - התבטא בכך שנוסח הסיפה של הסעיף (שהודגשה על-ידי בגוף הציטוט) הוחלף בנוסח הבא: 

בצו כאמור בסעיף זה רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובלבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש.

           בבקשתו בעניינו של המבקש ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי מאחר שהסעיף בנוסחו המתוקן מחמיר עם המבקש (שכן לפיו, בהיעדר החלטה לקצר את תקופת מאסרו, יהיה עליו לרצות את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו בבית-המשפט האמריקאי) יש להחיל על עניינו את הסעיף בנוסח שקדם לתיקון, אשר הגביל את עונש המאסר שבידי בית-משפט בישראל להשית על מי שנידון למאסר בחוץ-לארץ לעונש המאסר המרבי שניתן היה להטיל עליו אילו הורשע באותה עבירה בישראל. בבקשה צוין, כי העבירה המקבילה בדיני העונשין של ישראל, לעבירה שבגינה הוסגר המבקש לארצות-הברית ואשר בה הורשע, היא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 סיפא לחוק העונשין. הואיל והעונש המרבי הקבוע לצד העבירה האמורה הוא חמש שנות מאסר, על בית-המשפט לקבוע כי המבקש יישא את עונשו בריצוי חמש שנות מאסר. בשולי בקשתו הטעים היועץ המשפטי את אי-שביעות רצונו מן התוצאה העונשית המתחייבת במקרהו של המבקש. כדבריו, "תוצאת ההליך רחוקה מלהיות מניחה את הדעת במונחי צדק", באשר "משמעות התוצאה האמורה בפועל היא זילות הענישה במקרה דנן, גם אם אין מנוס הימנה על-פי פרשנות החוק". כן ציין, כי "עניינו של [המבקש] גרם קשיים גדולים ביחסי ההסגרה של ישראל עם ארצות-הברית".  

4.        משנשא כשני שלישים מתקופת המאסר בת חמש שנים, שהוטל עליו לשאתה, הובא המבקש, לבקשתו, לפני ועדת שחרורים, בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (חוק השחרור ממאסר). נציג היועץ המשפטי, שהתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, סמך את התנגדותו הן על מסוכנותו, שלטענתו נלמדת מהיקפה של המרמה ומן התחכום שבו בוצעה, והן - ובכך התמקד טעמו העיקרי - על סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, המורה לאמור:

בהסתמכו על הוראה זו טען נציג היועץ המשפטי, כי שחרורו המוקדם של המבקש ייצור יחס בלתי סביר - במשמעות האמורה בסעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר - בין חומרת עבירתו ונסיבות ביצועה והעונש שנגזר עליו בארצות-הברית בגינה לבין תקופת המאסר אותה יישא בפועל, וכי לנוכח קיומו של הפער יפגע שחרורו של המבקש באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

5.        ועדת השחרורים הורתה, ברוב דעות, לשחרר את המבקש על-תנאי. כל חברי הוועדה היו תמימי-דעים כי אין לקבל את טענת נציג היועץ המשפטי בדבר מסוכנותו של המבקש, ואולם ביחס לטענתו השנייה התפלגו דעות חבריה. עמדת שניים מחברי הוועדה הייתה, כי בנסיבות העניין אין למנוע מן המבקש להשתחרר ממאסרו על יסוד הוראתו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר. סעיף זה, נקבע, מקנה אמנם לוועדה סמכות לדחות בקשת אסיר לשחרור מוקדם משיקולים שבאינטרס הציבור; אלא שרק במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן, עשוי קיומו של אינטרס ציבורי להצדיק את אי-שחרורו המוקדם של אסיר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו; ומקרהו של המבקש אינו מצדיק חריגה מכלל זה. חברי הוועדה היו מודעים לעונש שהושת על המבקש בארצות-הברית, וכן לכך שהמבקש לא שילם לבנק המתלונן חלק כלשהו מסכום הפיצוי שבו חויב, אף שבית-המשפט אשר חייבו לפצות את הבנק המתלונן קבע בגזר-דינו כי אינו רואה סיבה להאמין שלמבקש אין גישה לסכום הכסף שהוצא על-ידיו מן הבנק במרמה. אך בעלי דעת הרוב לא ראו מקום לייחס משקל לנתונים אלה. מששיחק למבקש מזלו, בכך שהכרזתו בר-הסגרה הפכה חלוטה קודם לתיקון הוראתו של סעיף 10 לחוק העונשין, אין עוד לזקוף לחובתו את תקופת המאסר שנגזרה עליו בארצות-הברית; מה גם שמפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית-המשפט האמריקאי עולה כי בית-המשפט שם היה ער למגבלה שמטיל הדין הישראלי על אורך תקופת המאסר שיהיה על המבקש לרצות. חברת ועדת השחרורים שנותרה במיעוט עמדה בהחלטתה על חומרת העבירה שביצע המבקש בארצות-הברית ושעליה נידון לריצוי 136 חודשי מאסר. על רקע זה הטעימה, כי החלטה אשר תורה על שחרורו של המבקש לאחר ריצוי תקופת מאסר בת כשלוש שנים וחצי בלבד - פחות משליש התקופה שגזר עליו בית-המשפט בארצות-הברית - ואף מבלי שהמבקש פיצה את הבנק המתלונן על הנזק הכבד שהסב לו, תביא לפגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט. 

6.        בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה וביטל את החלטתה של ועדת השחרורים. בית-המשפט לא ראה מקום להתערב בקביעת הוועדה כי אין חשש שהמבקש, אם ישוחרר, יסכן את שלום הציבור וביטחונו. אך בית-המשפט ייחס משקל מכריע לחומרת מעשי המרמה שבעשייתם הורשע המבקש, לנסיבות ביצוען של העבירות ולהיקפן הכספי, לתקופת המאסר שהוטלה עליו בישראל חלף התקופה שנגזרה עליו על-ידי בית-המשפט בארצות-הברית ולעובדה שהמבקש לא שילם ולוא גם "אגורה שחוקה" על חשבון סכום הפיצוי שבו חויב. בית-המשפט דחה את טענת הסניגורים, כי על-פי כל אמות המידה הקבועות בסעיף 9 לחוק השחרור ממאסר הייתה הצדקה מלאה לשחרורו המוקדם של המבקש, ומכאן שההתחשבות בשיקולים המנויים בסעיף 10(א) לחוק - שעל-פי האמור בסעיף גופו באים אך להוסיף על מבחניו של סעיף 9 - אינה יכולה להכריע את הכף לצד חובה. בית-המשפט סקר את הרקע לחקיקת סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, שעל-פי האמור בהצעה לחקיקתו נועד לעגן בחוק את דעת שופטי הרוב בפרשת שקולניק (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838). על רקע זה ציין, כי אף שלא פעם נפסק שרק במקרים חריגים ונדירים עשויים שיקולים שבאינטרס הציבור למנוע את שחרורו המוקדם של אסיר שלפי אמות המידה הרגילות נמצא ראוי לשחרור, הרי שבחינת נסיבות מקרהו של המבקש מובילה למסקנה, כי בעניינו התקיימו התנאים להפעלתו של הסעיף. בית-המשפט קבע, כי שחרורו המוקדם של המבקש ייצור יחס בלתי סביר בין חומרת עבירתו, נסיבותיה והעונש שנגזר עליו, לבין תקופת המאסר שיישא בפועל; ומכאן כי שחרורו יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. כדברי בית-המשפט: "אם בנסיבות אלה אין משום פגיעה באמון הציבור, קשה לראות פגיעה כזאת מהי". בית-המשפט הטעים, כי החלטת ועדת השחרורים, שלפיה המבקש - שבשל עבירתו נמצא ראוי לגזירת עונש של יותר מאחת-עשרה שנות מאסר - ירצה שלוש שנות מאסר וחצי בלבד, היא "דבר ההופך לחוכא ואיטלולא את אכיפת החוק ושם לקלס את מערכת המשפט". בהתייחסו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הוסיף בית-המשפט כי שחרורו על-תנאי של המבקש, ישראלי שבמשך כעשרים וחמש שנה התגורר בארצות-הברית וחזר אליה רק לאחר שנחשפו מעשי המרמה החמורים שביצע שם, תהפוך את ישראל למדינת מקלט לעבריינים המצפים להקלה בעונשיהם; וגם משיקול זה מתחייבת המסקנה כי המבקש הוא אסיר שאינו ראוי לשחרור על-תנאי.

7.        בטיעונם לפנינו קיוו הסניגורים המלומדים לשכנענו, כי בית-המשפט המחוזי טעה הן בדבר פרשנותו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר והן בדבר עצם ואופן החלתו על מקרהו של המבקש. במישור הכללי נטען, כי הסמכתה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור נגועה באי-חוקתיות. טענה זו סמכו, בעיקר, על עמדות השופטים אור ואנגלרד, שבפרשת שקולניק הסתייגו במפורש מן ההכרה בכוחה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור, וכן על דברי השופט טירקל, שבהתייחסו למחלוקת שנתגלעה בסוגיה זו בפרשת שקולניק העיד על עצמו, כי דעת המיעוט באותה פרשה נראית לו מדעת הרוב (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 332). על-כל-פנים, הוסיפו הסניגורים וטענו, משמצא המחוקק לעגן, בסעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, את עמדת הרוב בפרשת שקולניק, יש לתת לסעיף פרשנות מצמצמת, באופן שרק במקרים חריגים ויוצאי-דופן, שחומרתם ניכרת מאוד ושהם בעלי השלכה רחבה על הציבור, יהיה בידי ועדת השחרורים להביא בחשבון שיקולים שבאינטרס הציבור. כן טענו, כי גם במקרים כאלה משפט הבכורה צריך שיינתן לשיקולים הרגילים, המתחייבים מאמות המידה שקבע המחוקק בסעיף 9 לחוק. הווי אומר: אם האסיר שעניינו עומד לדיון הפריך לחלוטין את החשש ששחרורו המוקדם יסכן את הציבור וכי דבר שיקומו אינו מוטל בספק, לא ניתן יהיה שלא לשחררו רק עקב שיקולים שבאינטרס הציבור. עוד טענו הסניגורים, כי בשאלת קיומו של "יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר", כמשמעו בסעיף 10(א), רשאית ועדת השחרורים להביא בחשבון רק את תקופת המאסר שהוטלה על האסיר על-ידי בית-משפט בישראל; וכי דין זה צריך להנחותה גם כאשר המדובר בתקופת מאסר שהוטל על האסיר לרצות בישראל חלף עונש מאסר שנגזר עליו על-ידי בית-משפט בחוץ-לארץ. משמע, כי תקופת המאסר שנגזרה על האסיר בחוץ-לארץ היא חסרת כל משמעות לעניין זה. במישור של יישום הדין על עניינו של המבקש טענו הסניגורים, כי הכרעת בית-המשפט המחוזי מפרה את האיזון המתחייב מפרשנותו הראויה של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר. לדידם, אין כלל לפקפק שאילו בחן בית-המשפט את עניינו של המבקש על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 9 לחוק השחרור ממאסר, כדרך שעשתה ועדת השחרורים, רואה היה לאשר את ההחלטה לשחררו על-תנאי. אלא שבית-המשפט ראה לבסס את הכרעתו על סעיף 10(א) לחוק האמור, כשאת קביעתו בדבר קיום יחס בלתי סביר בין תקופת המאסר שנגזרה על המבקש לבין התקופה אותה יישא בפועל אם ישוחרר, ביסס בית-המשפט על תקופת המאסר שנגזרה על המבקש בבית-המשפט בארצות-הברית, תוך שהתעלם מכך שעל-פי הדין בישראל וקביעת בית-המשפט המחוזי, הוטל על המבקש לרצות תקופת מאסר בת חמש שנים בלבד.